אני ו”הילדה הפנימית” – להקריב במקום להתקרב

(פרק מתוך הספר שלי: עמוד שדרה פנימי)

בפעם הראשונה שעשיתי את התהליך עם “הילדה הפנימית”, ראיתי ילדה שכועסת עליי, שמסתגרת בתוך עצמה ומסרבת לשוחח איתי. היא אפילו לא הסתכלה עליי. כשניסיתי להבין למה, הבנתי. הסיבה לכך היתה שלא קיבלתי את החלק הזה שבי – אותו חלק עצוב, כועס, אבל. כל העת ניסיתי לכפות על אותו חלק רגשי שבי להרגיש רגשות שמחים, ולא נתתי מקום לרגשות נמוכים יותר, אלא אם היתה סיבה מוצדקת לכך.

מאיפה התחילה ההתנהלות הקלוקלת שלי עם רגשות?

ניחשתם נכון, מהבית!

הגעתי ממקום שבו לא נהוג להביע רגשות, אלא "לעשות מה שצריך", אבל לא לדבר על מה שאני מרגישה או רוצה באמת.

לעשות מה שאחרים מצפים ממני או מה שהחברה מכתיבה לי כדי לצאת ילדה טובה, אימא טובה יותר, סבתא טובה יותר, אבא טוב יותר... המון מסכות כדי להראות שהנה אני עושה את התפקיד שקיבלתי כמו שצריך.

אני זוכרת כמה בצבא, כששירתתי כקצינה, לא נתתי כלל מקום לרגשותיי והייתי לוקחת על עצמי יותר ממה שהיה צריך, רק כדי להראות למפקדי שאני מוצלחת ומבינה עניין, וכי הוא יכול לסמוך עליי. לכן הייתי מעמיסה על עצמי המון משימות ומטלות, רק כדי להוכיח שאני יכולה, ש"הכול קטן עליי" ושאני מבינה עניין. זאת, עד שיום אחד קרסתי ולא עמדתי בלחץ. אלא פשוט התמוטטתי והגעתי לחדר מיון בשל קוצר נשימה.

מה היה המקור לקוצר הנשימה?

חוסר הקשבה לנשמה. הייתי במעגל של עשייה. כמו האוגרים שמסתובבים בכדור הקטן בתוך הכלוב, כך הרגשתי. עשיתי ועשיתי ולא עצרתי רגע לחשוב, להתבונן, לשאול את עצמי – האם טוב לי? האם זה נכון לי? בהמשך הבנתי שפעלתי כי בתת המודע היתה לי אמונה שאני לא מספיק טובה וראויה, וכדי להימנע מהכאב שהאמונה הזו גרמה לי להרגיש ברחתי לעשייה אינטנסיבית ואוטומטית.

וכל זאת מתוך תחושה של "הפוך על הפוך", מדוע?

משום שבתוך תוכי הרגשתי כל כך לא ראויה ולא שווה, שהייתי חייבת להתגבר על זה. והדרך להתגבר על התחושה הלא נעימה הזו ועל הפחד שיגלו שכך אני מרגישה כלפי עצמי היתה פשוט להעמיס על עצמי כדי להוכיח שאני יכולה הכול.

ואז מה קורה לי?

כשאני מתקרבת לאחר מתוך ניסיון להרשים אותו, כמו שקרה לי בצבא אל מול המפקד שלי (ובמקומות נוספים בחיי), אני מיד מתרחקת מעצמי. משום שכאשר אני פועלת כדי להרשים מישהו אחר ביכולות שלי בלי להיות קשובה למה שאני באמת יכולה או רוצה לעשות, ואני ממשיכה לפעול רק כדי להוכיח משהו, ולא מתוך רצון אמיתי, זו בדיוק הנקודה שבה אני מתחילה להתרחק מעצמי.

זה המקום שבו אני מתחילה להקריב את עצמי עבור אחרים.

• וכשאדם מקריב את עצמו, איך הוא מצפה שאחרים יתנהגו אליו בכבוד בחזרה?
• אם האדם לא רואה את עצמו, מדוע שאחרים יראו אותו?
• אם הוא לא מקשיב לעצמו, אז למה שאחרים יקשיבו לו?

כשאני מתקרבת לאחרים מתוך פחד או מנסה לקרב אחרים על ידי הפחדות או אמירות שמקטינות אותם, אני הופכת את עצמי ואת האחר לקורבן של החיים.

וכך האדם הופך לזה שמחפש תמיד על מי להישען; שמאשים את הסובבים אותו בכל מה שקורה לו בחיים; שלא נושא באחריות על מציאות חייו. אדם כזה יהפוך את חייו ואת חיי סובביו לחיים מתסכלים ואומללים.

כשאני מקריבה את עצמי, אני מקריבה את הגוף שלי, ולא יאוחר היום שבו הכאבים והמחלות יתחילו לתת את אותותיהם בגופי, כפי שיורחב בפרק 'גוף נפש' שלהלן בהמשך.

“הילד/ה הפנימי/ת”, אותו רובד רגשי שקיים בתוכנו, מפחד/ת להתקרב לאדם שפגע בו או בה מילולית או פיזית. אם אדם היה רגיל שאימו, לאורך כל חייו, היתה ביקורתית אליו ומקטינה אותו, אז לאחר תהליכים של מודעות, הוא בוחר לסלוח לה. החלק הבוגר שלו סלח, אך הילד הפנימי לא סולח. וזה יבוא לידי ביטוי בקירבה מזויפת שתיווצר בין הילד לאימו. הקירבה תהיה עם המון גבולות גזרה, ולא תהיה באמת קירבה אמיתית שמאפשרת תקשורת אחרת.

השיח יהיה מלווה בהאשמות, בביקורת, וכמו שנשים רבות שמגיעות אליי אומרות: "אף אחת לא מצליחה להפעיל אותי, היחידה שכן זו אימא שלי." לא משנה כמה עבודת מודעות הן עשו ועושות, תמיד המשפט של אימא יגרום להן לאבד שליטה בתגובות שלהן.

איבוד השליטה, הכעסים, התגובות האוטומטיות שבנפש מגיעים מאותה ילדה פנימית שזוכרת... זוכרת בדיוק מה אמרו ומה עשו.

זה כמו שיש מישהי בתוכינו שפותחת פנקס ורושמת הכול, והאמינו לי שהיא רושמת ♥